ווטש מי בייבי
מי לא מכיר את הדודות שמגיעות מידי פעם למחסומי צה"ל עמוסות בעוגיות, חיוכים והמון הערכה. בשנים האחרונות הוכפלו הביכורים של הדודות, אל האחרונות נוספו נשים זרות, שאת ה"הערכה" הן החליפו ב"מערכה" נגד מדינת ישראל ופעילות החיילים.
מזהים אותן די בקלות - פנקס ועט, מצלמה, משקפיים יוקרתיות והרבה בוטוקס כפי שמצא לנכון לתארן סרן ר מ"פ פלוגת צנחנים ששהה במחסום חווארה.
לחלוטין ניתן להתבלבל ולחשוב שמדובר בארגון זר של שוויצריות מנותקות, כאלה שמדי פעם יכולנו לראות בכפר ערבי במהלך פעילות מבצעית, ומיד היית שואל את החייל שלידך איך אומרים באנגלית "לא כדאי לך להיות באזור כי אם אני אראה פלסטיני חמוש גם את עלולה להיפגע".
בראשונה ניתן לחשוב מחשבה נסבלת - שנשים אלו באות לוודא שלא עושים עוול לחינם בתושבים הפלסטיניים, ושחלילה יושחתו מידותינו, כי אם לומר את האמת, לילד בן 19 עם הרבה לחץ על הראש, ישנן תופעות לוואי שיכולות להשפיע לשלילה על קבלת ההחלטות בשטח. זה טבעי לחלוטין, אם כי חובה לציין שלא נלקח בחשבון ביתר קלות.
מיד מבינים שנשים נכבדות אלו לא באו אלא כי אם לכפור בעבודת החיילים בשטח ובעצם שהותן במקום, הן מוחות כנגד הדיכוי השיטתי של העם הפלסטיני לדבריהן.
עוברות כמה דקות ואז מתחיל ה"מכבש" - נוזפות בחיילים שמעכבים פלסטינים לבידוק, בכאלה שמעיזים להעיף מבט באמבולנס, בכאלה שממלאים את צו האלוף ולא נותנים לאף אחד לעבור כי יש סגר, בכאלה שמכוונים נשק כי זיהו חשש לסכנה.
מהפעם האחרונה שלי במחסום הבנתי לשמחתי שהן אינן "משפילות" את חיילי צה"ל בפעולתן, מכיוון שלעומתן רוב החיילים לא מבולבלים כלל, הם ראו מספיק כדי להבין היכן הם חיים. שמחתי לגלות שלרוב הן רק מפריעות לעבודה באופן הכי טכני שיכול להיות ובכך מסכנות הן את החיילים והן את תושבי מדינת ישראל, שמחתי לגלות שרוב החיילים שעומדים במחסום, לפעמים אחרי לילה בלי שינה בעקבות פעילות מבצעית בכפר הסמוך, מבינים היטב את עבודתם, ומביטים עליהן במבטי בוז חריפים.
הם מבינים שאם ישנו סרגל שמתחיל ביפה נפש מעורר בחילה ונגמר בחיית טרף צמאת דם הם צריכים להיות באמצע וטיפה למעלה, כי זו הדרך היחידה להתמודד עם המציאות בה הם חיים. וכך צריך להיות חייל שמתמודד מול אויב שמתחבא מאחורי ילדים מהצד שלו, ומבקש להרוג ילדים מהצד השני.
יש כמה מאיתנו ששכחו שהמצאותם של חיילי צה"ל בפתחי הערים הפלסטיניות היא המגן האנושי שמאפשר לילדינו ללכת בבטחה לגני הילדים ולהסתובב חופשיים בארצנו בשקט יחסי.
יש כמה מאיתנו ששכחו שצה"ל אינו מפוצץ אוטובוסים בדומה לחמאס ולג'יהאד האסלאמי, אינו מטווח אזרחים ללא הבחנה בדומה לחיזבאללה, אינו הורג אלפי אזרחים בעירק בדומה לארה"ב, אינו טובח בשלושת אלפים אזרחים, בוזז ואונס בדומה לצבא הסובייטי בגאורגיה ואפילו למרבה האירוניה משחרר מדי פעם רוצחים עם דם על הידיים אשר ברור שיחזרו לסורם.
יש כאלה ששכחו שלמרות הכול צבא הגנה לישראל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם ולעיתים בצורה מעוררת השתאות לנוכח פני הדברים.
לאחרונה עלה לאוויר אתר אינטרנט של "נשים בכחול לבן", נשים אלו הן התשובה ההולמת תרתי משמע לנשות ווטש. באתר זה ניתן למצוא עדויות נוקבות מפי חיילים ומפקדים אשר חוו מנחת זרוען של נשות ווטש, בעדויות אלו מספרים החיילים על הפרעות ארגונים אלו לעבודתם השוטפת, הפרעות שמסכנות את בטחון החיילים במחסומים ומתוך כך את בטחון האזרחים שבעורף.
תחת הלינק "זכויות חיילים במחסום" ניתן למצוא את המשפט המסכם - "כל אזרחי ישראל (למעט שוליים מבוטלים) מוקירים את עבודתכם החשובה במחסומים ומבינים עד כמה כולנו חייבים לכם תודה. בברכה, נשים בכחול לבן".
ומדי פעם אני תוהה מה היה קורה אם אותן "שוליים מבוטלים" היו חוות את נחת זרועם של ארגוני הטרור באופן אישי מפני שאמבולנס שעבר במחסום הצליח להבריח מטען חבלה לארץ כמו שקרה כמה וכמה פעמים. מה היה קורה אם המצב היה הפוך, האם גם הן היו הולכות להתאבד בבית מלון בנתניה בתוך קבוצת קשישים? אגב מסתבר שכן. האם יתכן שיש מאתנו כאלה שחיידק העיוות המוסרי פגע בהם אנושות עד כדי ריסוק תחושת המציאות? מסתבר שכך הם פני הדברים.
תחת במה זו בשם כל אזרחי ישראל (למעט שוליים מבוטלים) אני רוצה לברך את נשים בכחול לבן אשר עושות מלאכתן קודש לנוכח האויב מבפנים שמבקש לכרסם בחוסננו הפיזי והמוסרי.
הכותב הוא מראשי "אם תרצו"
רוק פוליטי במסדרונות האקדמיה. מאת: אורי רוזנבלט
צור קשר 
שליחה לחבר 
דיון בפורום 
הדפסת כתבה זו
הוספת תגובה
רשימת תגובות