העניין הוא שספר כזה דווקא יצא. אלא שיש לו טענה הפוכה: אין עם יהודי. הספר לא הוצא על ידי קמפוס האוניברסיטה האיסלאמית בעזה. הוא יצא כאן, בישראל, על ידי היסטוריון שנחשב לרציני. נכון שאין כל חדש בספר. נכון שזו הטענה הישנה של אש"ף, כמו של אינטלקטואלים מוסלמים רבים, כמו של בועז עברון, שפרסם בעבר את הספר "החשבון הלאומי." ולמרות זאת, אין צורך לזלזל בספר. הספר סוקר, גם אם לא ממש לעומק, וגם אם יש ספרים טובים יותר בתחום, את הבניית הרעיון הלאומי. מדובר, בדרך כלל, בספקולציות. בזיכרון מדומיין. כך עמים רבים. כך העם היהודי עם ה"היסטוריונים" המגויסים שלו, דוגמת גרץ ודובנוב.

אין לי בעיה עם הסקירה ההיסטורית, אף על פי שיש היסטוריונים בעלי ממצאים קצת יותר מבוססים. אחת הטענות המרכזיות של הספר היא שהיסטוריונים גייסו את עצמם כדי ליצור, יש מאין, זהות לאומית. אלא שזו בדיוק המחלה הקשה של המחבר, פרופ' שלמה זנד: הוא גייס את עצמו כדי לבצע חיסול ממוקד של הזהות הלאומית היהודית. אין עם יהודי, ומשום שאין עם, גם אין לו זכות למדינה משלו. ג'יהאד נגד מדינה יהודית כבר אמרנו. אז יש גם ג'יהאד אקדמי.

כמו במקרים אחרים מהסוג הזה, הרי איש אינו טוען שאין זכות קיום לגרמניה. גם אין איש ששולל את זכות ההגדרה העצמית של הגרמנים, או של אלה שהחליטו שהם גרמנים. ולפי כל קריטריון היסטורי, ליהודים יש מורשת משותפת, דתית, היסטורית וקהילתית הרבה יותר רצינית מזו של רוב הלאומים שנוצרו במאות השנים האחרונות. ולמרות זאת יש תעמולת זוועה אדירה שמגויסת למטרה אחת: שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, שהיא למעשה שלילת זכות קיומה של מדינת ישראל.

אנשי אקדמיה ישראלים הם שחקנים מרכזיים בתעשיית הזוועה הזאת. כך שכתיבה מעין זו אינה אקדמית. היא עוד נדבך בג'יהאד נגד מדינת ישראל. הפעם זה ג'יהאד אקדמי...